שם בוטני:
צראוס פרואני
Cereus peruvianus
זן מפלצתי * var. monstrose
משפחה בוטנית:
צבריים * Cactaceae
מוצא גיאוגרפי:
ארה"ב
צורת חיים:
סוקולנט
מידע למסייר/ת בחוות הנוי
(המידע בפרק זה מיועד לקוראי הדף הנמצאים בגן)
שלום! אני הסוקולנט שמולכם ושמי הוא:
צראוס פרואני * Cereus peruvianus
התבוננו בי:
במראה הכללי שלי, בענפים, חפשו עלים, פרחים? פירות?
מהם צמחים סוקולנטים
סוקולנטים הם צמחים שברקמות שלהם ישנם תאים אוגרי מים (עסיס, מוהל = succus ברומית). בעולם הצמחים ישנם כ-12,500 מינים של סוקולנטים. שימו לב, הסוקולנטים אינה מהווים משפחה בוטנית. הבשרניות היא תכונה של הצמח המופיעה במשפחות שונות ומגוונות.
הסוקולנטים שורדים היטב תקופות יובש ממושכות בזכות אגירת המים ושמירה עליהם ע"י מנגנונים שונים לצמצום איבוד המים. המים נכנסים ונאגרים ברקמות הצמחים הבשרניים בשל מלחים או חומצות הנמצאים בריכוז גבוה בהן ובמטרה למהול אותם.
מסייעים לשמירה על מאגרי המים: ויתור על עלים מטמיעים (טיפוסיים), מבנה גבעולים מיוחד המצמצם חשיפה לקרינת השמש (הצלעות יוצרות הצללה), כיסוי איברים בשכבת שעווה עבה ולבנה, כיסוי בשערות, בקוצים או בקשקשים לבנים, המחזירים חלק מקרינת השמש, מספר פיוניות (פיוניות = פתחים זעירים בעלה של הצמח, דרכם מתבצע חילוף הגזים בין הצמח לסביבתו) מצומצם יחסית לשטח פנים, פיוניות שקועות, מנגנון פוטוסינתזה המותאם לפתיחת פיוניות בלילה ותכולת ריר (חומר צמיגי סופח).
סוקולנטים רבים מתאפיינים בצמיחה איטית, בבית שורשים שטחי, במשך חיים ארוך ובהישרדות גם לאחר עקירה מהקרקע.
מבחינים בין שלושה טיפוסים של סוקולנטים לפי מיקום הרקמות אוגרות המים: סוקולנטים של עלים, של גבעול ושל צוואר שורש מעובה Caudiciformes הצמחים הסוקולנטיים משתייכים לכ-70 משפחות צמחים בעלי פרחים וזרעים, צראוס הוא סוקולנט וקקטוס ושייך למשפחת הצבריים.
סוקולנטים היא הקבוצה הרחבה ביותר הכוללת את כל הצמחים הבשרניים וגם את הקקטוסים. הקקטוסיים הם משפחה בוטנית מוגדרת (צבריים) ולרובם ככולם יש קוצים בכל מיני הצבריים Cactaceae, המוכרים כקקטוסים, ישנה רקמה של תאים אוגרי מים. כמות המים שהם מכילים לאחר ימות הגשמים עשויה להוות 98% ממשקלו של הצמח כולו. עבר חולקו הצבריים לסוקולנטים עמודיים, s סוקולנטים בעלי גבעול קצר ושמן (כדוגמת אכיננתוס) – ולבעלי גבעולים עם מפרקים (ב כדוגמת הצבר והמין הנפוץ ביותר צבר מצוי).
כיום משפחת הצבריים (הקקטוסיים) מחולקת ל-130 סוגים והסוג הענק צראוס, שכלל מינים רבים, כולל כיום רק 40 מינים מדרום אמריקה וממערב הודו. השם צראוס עדיין נמצא בשמות של מינים רבים ששויכו לסוג בעבר. כמו סלניצראוס. (מין זה ידוע בשם העממי "מלכת הלילה"). זהו מטפס שמוצאו במקסיקו, ענפיו ארוכים והפרחים הגדולים (אורך 30 ס"מ וקוטר כ-20 ס"מ) צהובים-לבנים נפתחים בערב, מדיפים ריח וניל מושכים פרפרי לילה אשר מאביקים אותם.) מחי הצראוס האמיתים הם בעיקר זקופים, (לעתים נדירות משתרעים) עם גבעולים רבים, להם עד 12 צלעות אורך. קבוצות הקוצים דלילות יחסית והקוצים קצרים ונוקשים. הפרחים מתפתחים על הצלעות בכל מקום לאורך הגבעולים או מרוכזים בעיקר בקצה העליון. הפרחים על פי רוב בצבע לבן–קרם, גדולים נפתחים בלילה ונסגרים למחרת בבוקר. מיני הצראוס הם לרוב ממקור טרופי, אך יכולים לגדול בכל מקום חופשי מקרה. התנאים המועדפים עליהם: שמש וקרקע מנוקזת ודלה.
מידע גנני
צורת חיים: סוקולנט
מידות צמח בוגר: מגיע לגובה של 8 מ' ולקוטר של 4.5 מ'
הפריחה: בצבע לבן–קרם , פרחים גדולים יחסית, נפתחים בלילה אחד ונובלים למחרת בבוקר.
קצב צימוח: בינוני, 60-30 ס"מ בשנה
תוחלת חיים: ארוכה
שימושים כצמח: בודד פיסולי, בגינת סוקולנטים.
התאמה גיאוגרפית: באזורים יבשים חופשיים מקרה
צריכת מים: חסכן מאד. רצוי לתת לקרקע להתייבש לפני השקיה נוספת.
עמידות/רגישות: עמיד לחום, יובש וניחן בעמידות בינונית למלח. עלול להיות רגיש לקרה
חסרונות כעץ בגינון: בהשקיה לא נכונה עלול להתפתח ריקבון
אודות הצמח
במשפחת הצבריים כ-100 סוגים ומעל 2,000 מינים. אזור התפוצה הטבעי של כמעט כל הסוגים והמינים הוא יבשת אמריקה (דרום אמריקה הצפונית, מכסיקו, הרי האנדים ואמריקה הדרומית). רוב המינים מצויים באזורים מדבריים שבהם מעט משקעים. רובם, אך לא כולם, נמצאים באזורים חמים. ישנם גם כאלה הגדלים על הרים עד גובה 3,600 מ' ומתכסים בשלג בחורף. ישנם גם מינים לא מעטים ביערות טרופיים ואחדים מהם חיים כאפיפיטים על צמרות עצים אחרים ולהם שורשי אוויר.
למרות אזורי האקלים השונים וצורות החיים השונות, בני משפחת הצבריים חולקים מבנה אנטומי משותף אופייני ושונה במיוחד מכל שאר הדו-פסיגיים (למעט משפחת החייעדים).
במשפחה: עצים, שיחים ומטפסים בעלי ענפים, גבעולים ולעתים עלים, בשרניים. הגבעולים יכולים להגיע לגובה של 20 מ' או להיות ננסיים. הסוגים נבדלים ביניהם בצורת הגבעול: גלילנית, כדורית, אליפטית, מרובת צלעות ועוד) . לרוב המינים אין עלים טיפוסיים (מרביתם בצורת קוצים או זיפים או שערות בצורות שונות) והגבעול הירוק הוא האיבר המטמיע (=קולט את אור השמש ויוצר בעזרתו אנרגיה כימית). מינים רבים מייצרים גבשושים בולטים על הגבעול שעליהם גדלים קוצים וזיפים.
בכל מיני הצבריים ישנה רקמה של תאים אוגרי מים. כמות המים שהם מכילים בימות הגשמים עשויה להוות 98% ממשקלו של הצמח כולו.
הפריחה: הפרחים בודדים או ערוכים בקבוצות על גבי הגבשושים או סמוך להן. צבעי הפרחים, צורתם וגודלם שונים מסוג לסוג. עלי הגביע לרוב מאוחים והופכים בהדרגה לעלי כותרת. הפרחים בד"כ נכונים (סימטריים) ואנדרוגיניים (דו-מיניים). אולם, לרוב, הבשלת האבקה בצמח אחד מקדימה את הבשלת הצלקת ונדרשת האבקה בין שני צמחים שונים (לא עצמית). אורך חיי הפרח שונה ממין למין: ישנם הנובלים תוך שעות מפתיחתם, יש שפתוחים יום שלם או יותר ויש הפתוחים רק ללילה אחד.
הפרי: הפרי-ענבה בשרנית מרובת זרעים. הציפה העסיסית טובה למאכל. הפירות של חלק מהמינים נשארים על הצמח גם לאחר הבשלתם ויש ביניהם פירות שמצמיחים מתוכם פרחים המבשילים לפרי נוסף. נביטת הזרעים מהירה ולעתים מתרחשת בתוך הפרי.
ריבוי וגטטיבי של הצראוס הפרואני (מחלק צמח, למשל, גבעול שנפל או נחתך) הוא קל ונפוץ והייחור משתרש מהר ובקלות.
ההאבקה נעשית בד"כ ע"י חרקים הניזונים מהצוף ומהאבקה, אך בעיקר ע"י רפרפים הפעילים בלילה. הזרעים מופצים בעיקר ע"י ציפורים.