שם בוטני:
פיקוס בנגלי
Ficus benghalensis

משפחה בוטנית:
תותיים * Moraceae

מוצא גיאוגרפי:
הודו

צורת חיים:
עץ, ירוק עד

מידע למסייר/ת בחוות הנוי

(מיועד לקוראי הדף הנמצאים בגן)

שלום!  אני העץ שמולכם ושמי הוא:

פיקוס בנגלי * Ficus benghalensis
התבוננו בי:
עץ אחד עם מספר גזעים, חלקם נראים כמו צמה קלועה. אין כאן מספר עצים בודדים הנטועים בצפיפות רבה. חלק מה"גזעים" נוצרו משורשי האוויר שהשתלשלו מהענפים כלפי מטה. אני צעיר יחסית, אך יש פרטים רבים מהמין שלי שנראים כמו חורשה צפופה של מאות ואפילו אלפי גזעים, שענפיהם סבוכים זה בזה. עצי פיקוס בנגלי נחשבים לכן, לעצים הגדולים בעולם מבחינת שטח הצמרות שלהם. עץ ותיק אף שיגיע רק לגובה של כ-20 מ' יכול להתרחב עד כדי שיצל על עיירה שלמה.
חשבו מדוע לדעתכם אני יוצר "גזעים נוספים" ? מה התועלת הצפויה מהם? בזכות התפתחות שורשי האוויר (שורשים היוצאים מענפים ומתפתחים באוויר כלפי מטה ותפקידם לסייע בתמיכת העץ בעיקר בתנאים של ביצה), פיקוס בנגלי (בדומה למיני פיקוס אחרים) יכול לחיות גם כאפיפיט, כלומר, הזרע שלו יכול לנבוט על עץ אחר ביער כדי ליהנות מאור שאינו מגיע לקרקעית היער. הנבט משתרש לתוך החריצים בקליפת העץ המארח ומשם קולט את מזונותיו. בהמשך גידולו הוא מצמיח שורשים חדשים – שורשי אוויר – היורדים אל קרקע היער ומספקים לו מזון ובהמשך גם תמיכה. לעתים מצמיח העץ גם שורשים מתפתלים, הנכרכים סביב גזע העץ המארח וחונקים אותו. תכונות אלו של הפיקוס הבנגלי וחלק מהאפיפיטים ועצי החנק הן דוגמאות לדרכם של צמחים להתחרות עם צמחים אחרים על המשאבים הדרושים להם אך המוגבלים בסביבת הגידול. בהודו נוהגים הכפריים לסייע בהשתרשות שורשי האוויר בקצות הענפים ובכך להגביר את הצמיחה ואת השטח שמכסה צמרת העץ.
איפה הפרחים שלי? מה המיוחד ב"פרי" שלי?
בחיקי העלים של עצי הפיקוס מתפתחות תפרחות הקרויות פגות. בתוך הפגה מוסתרים הפרחים. הפרחים יושבים על מצעית קעורה ככדור חלול, בצדו הפנימי.
האם הפרי מזכיר לכם איזה פרי טעים ידוע ממקורותינו? אחד מ"שבעת המינים" שהתברכה בהם ארצנו.  מבנה מיוחד זה של הפרחים דורש סיוע מיוחד בהאבקה ליצירת הזרעים. סיוע זה ניתן ע"י צרעות ולכל מין פיקוס – הצרעה המיוחדת שלו.
כאן בחוות הנוי, בשדרה הזו תוכלו למצוא מיני פיקוס נוספים: פיקוס קדוש, פיקוס השקמה, פיקוס השדרות, פיקוס חלוד, פיקוס כינורי, פיקוס מעוקם, צר-עלים (תאילנדי) ופיקוס רומפי. כמו כן, בחלקה המזרחית של הגן נמצאים גם פיקוס התאנה ופיקוס ננסי זוחל המטפס על קיר המבנה הוותיק.


מידע גנני

צורת חיים: עץ, ירוק-עד
מידות עץ בוגר: גבוה מ-20 מ'. ככל שמספר הגזעים שלו גדל, צמרתו רחבה יותר. נחשב לעץ הגדול בעולם בזכות קוטר הצמרת שלו. עץ ותיק אף שיגיע רק לגובה של כ-20 מ' יכול להתרחב עד כדי שיצל על עיירה שלמה.
הפריחה: הפריחה אינה בולטת לעין בשל המבנה המיוחד שלה. בחיקי העלים של עצי הפיקוס מתפתחות תפרחות הקרויות פגות. פרחי התפרחות מוסתרים בתוך הפגה. בהמשך, הפגה גדלה, משנה את צבעה מירוק לוורוד ולאדום ולבסוף לשחור. הפגה כולה מתפתחת לפרי עסיסי מדומה ובה אגוזיות. בכל אגוזית זרע אחד
קצב צימוח: מהיר מאד
תוחלת חיים: ארוכה
שימושים כעץ: בודד פיסולי, פארק, חורשה במקום שיש די מרחב לממדיו.
התאמה גיאוגרפית: כל הארץ למעט אזורי ההר. עמיד לרסס-ים ולכן מתאים לקו שני מהחוף.
צריכת מים: חסכן, נהנה מהשקיות עזר
עמידות/רגישות: עץ חסון ולא מפונק. הוא גדל על סוגי קרקע שונים, אך הוא רגיש למליחות גבוהה ולגיר. רגיש לקרה.
חסרונות הצמח בגינון: הפגות הנושרות מהוות מטרד בגנים ועל המדרכות. השורשים השטחיים תוקפניים מאד. והצל הכבד מונע גדילת צמחים אחרים מתחתיו.


אודות הצמח

מקור השם הוא על-שמו של אזור בנגל במזרח תת-היבשת ההודית. בהודו נחשב הפיקוס הבנגלי לעץ קדוש. למוהל החלבי שלו יש שימושים ברפואה ההודית המסורתית. העצה שלו משמשת להכנת רהיטים.
השייכות הבוטנית: משפחת התותיים שייכת לסדרת הסרפדניים Urticales לצד המשפחות הבאות: מישיים, קנביים וסרפדיים. המשפחות קרובות זו לזו ולכולן פרי בן זרע אחד. משפחת התותיים היא החשובה ביניהן מבחינת תפוצתה ומבחינה כלכלית. במשפחה 60 סוגים וכ-1,500 מינים, הנפוצים בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים. הסוג החשוב ביותר בתותיים הוא הפיקוס ובו כ-1,000 מינים. התאנה התרבותית Ficus carica משתייכת לסוג זה והיא נציגתו העיקרית בתרבותנו ובצמחיית הבר בארץ. נציגה נוספת היא השקמה שגם לה שורשים עמוקים באזורנו והייתה לה חשיבות כלכלית בעבר. העצה העמידה שלה שמשה לבניין, לבניית כלי שייט ולבניית ארונות מתים במצרים הקדומה. (ויש גם פיקוס בת-שקמה בבר שלנו).
תועלת לאדם: בהודו נחשב הפיקוס הבנגלי לעץ קדוש. למוהל החלבי שלו יש שימושים ברפואה ההודית המסורתית. העצה שלו משמשת להכנת רהיטים.
קשרים: מאביק פגת הפיקוס הבנגלי היא צרעה זעירה בשם Eupristina masoni שגודלה מ"מ ספורים. נקבות הצרעות חודרות אל תוך הפגה דרך פיה ושם הן מאביקות את הפרחים הנקביים, בעלי עמוד העלי הארוך, באבקה שהביאו איתן. לתוך השחלות של הפרחים בעלי עמוד העלי הקצר הן מטילות ביצים. יש התאמה בין אורך צינור ההטלה של הצרעה לאורך עמוד העלי כך שחלק מהפרחים בפגה יפתחו זרעים ובאחרים תתפתחנה צרעות. בשלב הבא מבשילים הפרחים הזכריים שבפגה ובאותו זמן יוצאות הצרעות שגדלו בתוך שחלות הפרחים לחלל הפגה. הזכרים, המגיחים ראשונים, מפרים את הנקבות בעודן בתוך שחלות הולדתן. הנקבות המופרות יוצאות גם הן לחלל הפגה, טוענות אבקה מהפרחים הזכריים ולאחר מכן עוזבות את הפגה. אלה יחסי סימביוזה מיוחדים בין הפיקוס לצרעה שבמסגרתם הצרעות אוספות אבקה לא כדי לאכול אותה, אלא כדי להאביק את הפרחים. הזרעים מופצים ע"י עטלפים וציפורים הניזונים מהפגות.
מפיצי הזרעים מלשלשים את הזרעים ומפזרים אותם על הענפים ובסמיכות לעצים בוגרים. בתל אביב ניתן למצוא לא מעט נבטים על גזעי דקלים. נבט של פיקוס המתפתח על-גבי עץ אחר מחדיר את השורשים שלו מתחת לקליפה ומפתח מערכת שורשים ענפה המגיעה בסופו-של-דבר עד לקרקע. נוף הפיקוס המתפתח מצל על העץ ה"מארח" עד זה מתנוון והפיקוס תופס את מקומו.
מעניין לדעת: בארץ, במשך למעלה ממאה שנה, לא יצר הפיקוס הבנגלי זרעים היות שהצרעה המאביקה אותו לא הגיעה לכאן. רק לפני עשרות שנים בודדות החלו להופיע נבטים של פיקוס בנגלי במקומות שונים, תופעה המעידה על-כך, שהצרעות הגיעו ארצה וכי הן פעילות. מאז נחשב פיקוס בנגלי לעץ פולש בשל היכולת הטובה והמהירה של זרעיו לנבוט לא רק בקרקע. באזור עין גדי, במצוקים ובגדות נחלים בסביבה, מצויים עצים צעירים שנבטו מזרעים שמקורם בעצים בוגרים בסביבה.

מעניין לדעת ולבקר: הפיקוס הבנגלי הראשון הובא לארץ על ידי קרל נטר בשנת 1888 ונשתל במקווה ישראל. לאחר 125 שנה גובהו מגיע כיום לכדי 30 מטר והשטח עליו הוא השתלט – לכדי 1,000 מטר רבוע. דונם! עץ קשיש זה היווה, כנראה, מקור ריבוי לעצים נוספים שניטעו במקומות שונים בארץ .


כתיבה ועריכה: דברת שוואב |

עריכה לשונית ומקצועית: נורית חרמון |
עריכה מקצועית: דר' ורדה רביב / פרופ. עמרם אשל |
עריכה אינטרנטית: חזי מולא |