רימון מצוי * Punica granatum

זן פרח מלא / צילום: דברת שוואב / חוות הנוי-גן בוטני

שם בוטני: רימון מצוי
Punica granatum

משפחה בוטנית:
כופריים ~ Lythraceae

מוצא גיאוגרפי:
אירן

צורת חיים:
עץ/שיח

נשיר/ירוק עד:
נשיר

מידע למסייר/ת בחוות הנוי

(המידע בפרק זה מיועד לקוראי הדף הנמצאים בגן)

שלום! אני העץ שמולכם ושמי הוא:

רימון מצוי *Punica granatum

כן, זה המוכר משבעת המינים שבהם התברכה ארצנו ("ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש "דברים ח',ח), זה שהובא ע"י המרגלים כהוכחה לפוריותה של הארץ ("ויבואו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרימונים ומן התאנים: "במדבר י"ג ,כ"ג).
זה הנזכר תכופות במקרא, במשנה ובתלמוד. בדמותי קישטו את המעיל של אהרון הכהן ואת כותרות עמודי מקדש שלמה וכו' וכו'.
בסעודת ליל ראש השנה, נהוג לאכול רימון ולאחל "יירבו מצוותינו כרימון", כלומר, כמספרם הרב של גרגירי הרימון. לפי המסורת מספרם של זרעי הרימון הוא כ-613 גרגרים, כמניין תרי"ג מצוות.
למעשה, מספר הזרעים נע בין 200 ל-1,000 ובממוצע של כ-600 זרעים, מספרם הרב של גרגרי הרימון הוא משל גם לחכמה רבה – "מלא כרימון".
פרחי הרימון מסמלים את התעוררות הטבע באביב: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקט שושנים. אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים” (שיר השירים ו’,י"א) ועוד ערכים של יופי, משמעות וסגולות טובות ניתנו לרימון בתקופות שונות בתרבות היהודית.
אך, מוצאי אינו מכאן.
הגעתי מאירן לפני כ-3,500 שנה לפני הספירה והתאקלמתי כאן כל כך טוב עד שנדמה לכל שנולדתי כאן.
גם בתרבויות אחרות הכירו בסגולותיי, התייחסו אלי והעניקו משמעויות לשימוש בי. הבבלים הקדמונים האמינו כי לעיסת גרגרי רימון לפני יציאה לקרב הופכת אדם לבלתי-מנוצח. במצרים העתיקה סימל הרימון כוח (אולי בזכות דמיונו לכתר), ולכן הניחו המצרים רימונים בקברי המתים.
מימי קדם שימש הפרי שלי למאכל ולהכנת יין וקליפתו שימשה בענף הבורסקאות. מהקליפה והפרחים ניתן להפיק צבעי חום וצהוב המשמשים לצביעת שטיחים.
מענפי הדקים, האדמדמים והגמישים קלעו סלים. מהשריית העלים בחומץ ניתן להפיק דיו. ביפן מפיקים מהקליפה חומרי הדברה נגד חרקים. העצה הקשה משמשת ליצור מקלות הליכה ועבודות אומנות.
לפרי שלי נודעו סגולות רפואיות. כבר הרמב"ם הכיר בהן בציינו כי ניתן להשתמש בקליפת רימון לעצירת דימום מפצעים ובמיץ הרימון לעצירת שלשול ולהקלה על בחילות ועל כאבי ראש שלאחר שכרות. גם כיום אני משמש ברפואה.
אני מניב פרי החל מהשנה השלישית. שני הזנים הוותיקים במטעים ובשווקים היו ראש הפרד ווונדרפול אך היום יש זנים רבים חדשים. כיום, משנמצאה הדרך להפיק ולשווק את הגרגרים שלי מוכנים לאכילה, ומשקבעו חוקרים שהרימון מכיל חומרים אנטי-אוקסידנטים, התרחבו השיווק והצריכה של הפרי.
עצי הרימון עם פרחיהם היפים, העלווה הרעננה וצבעי השלכת, נפוצים בגן הנוי. בשנת 1995 הביאה סימה קגן ממינהל המחקר החקלאי שלושה זנים של רימון לגינון ממשתלה בקליפורניה.

מידע גנני

צורת חיים: עץ/שיח
נשיר/ירוק-עד: נשיר
מידות עץ בוגר: מגיע לגובה של 6 מ' קוטר של 4 מ'
הפריחה: אפריל-יוני באדום. הפרחים אנדרוגיניים, לרוב סימטריים עם עלי כותרת עדינים, מקומטים (ישנם זנים עם פרח מלא, בגוני אדום, כתום, ורוד).
קצב צימוח: מהיר
תוחלת חיים: ארוכה
שימושים כעץ: בודד, קבוצה, מכל
התאמה גיאוגרפית: כל הארץ
צריכת מים: חסכן מים, תוספת השקיה פעם בחודש מגבירה את משך הפריחה ואת עוצמתה.
עמידות/רגישות: עמיד בשרב ובקרה, הזנים למאכל רגישים לכחליל הרימון
חסרונות העץ בגינון: הפירות נתקפים ע"י כחליל הרימון אשר מטיל ביצים בתוך הפרי ופוסל אותו למאכל. (הבעיה אינה קיימת לגבי הזנים עם פרח מלא). נהוג לכייס את הפירות בשלב מוקדם בשקיות נייר כדי להגן עליהם מפני המזיק.

אודות הצמח

שייכות בוטנית: הרימון שייך לסדרת ההדסניים Myrtales. בסדרה זו נמצאת משפחת הכופריים Lytheraceae אליה שייך הרימון. במשפחה 31 סוגים וכ-620 מינים של עצים, שיחים ועשבים כולם בעלי פרחים אנדרוגיניים (דו-מיניים) הנפוצים בעיקר באזורים חמים. בתת-משפחת הרימוניים Punicaceae רק סוג אחד רימון Punica ושני מינים שלו: רימון מצוי (תרבותי) Punica granatum ורימון קטן-פרחים P. protopunica אשר גדל בר באי סוקוטרה.
מקור השם: השם Punica ניתן ככל הנראה ע"י הרומאים שקיבלוהו מהפיניקים וכינוהו "תפוח הפונים" malum punicum השם של המין granatum שפירושו בלטינית גרגירי מרמז על הזרעים הרבים בפרי.
תועלת לאדם: הפרי, שהוא בעל סגולות בריאותיות, משמש הן למאכל והן כחומר גלם למוצרי מזון אחרים. הקליפה משמשת בענף הבורסקאות ולצביעה. ביפן מפיקים מהקליפה חומרי הדברה נגד חרקים. העצה הקשה שמשת ליצור מקלות הליכה ועבודות אומנות.
קשרים: הפרחים חסרי צוף וריח מיוחד אך בכל זאת חרקים רבים נמשכים אליהם וניזונים מהאבקה. אולם, ההאבקה ע"י החרקים אינה הכרחית מאחר שמבנה הפרח וההבשלה בעת ובעונה אחת של הצלקת והאבקנים מאפשרים האבקה עצמית. הציפורים אוכלות את הזרעים, נהנות מהציפה הטעימה ומפרישות את הגלעין הקשה אשר שומר על העובר שבזרע.